02/05/2016
צדיקים מלאכתם נעשית ע"י אחרים (;
ידוע הדבר שהעולם מתחלק לשניים: שותי-הקפה ושותי-התה. כל מכורי הקפה יאמרו שתה לא שווה בכלל, וכל חובבי התה האדוקים לא ילגמו אף לא שלוק של קפה. גם אם נדמה לנו שהחלוקה הזו היא טבעית וקיימת מקדמת דנא, לכל מציאות יש היסטוריה, ולא תמיד חובבי התה המושבעים היו כאלה. זהו המקרה של מנהג שתיית התה ביפן, שאמנם היום נראה לנו "הכי יפני שיש", אבל לא תמיד היה כזה. היום נספר לכם על ההיסטוריה של התה ומעמדו ביפן.
כל מי ששוטט קצת ביפן יודע שיש אינספור בתי תה, ואינספור אטרקציות לתיירים שמאפשרות הצצה לטקס התה המסורתי של יפן – אחד הסמלים המוכרים ביותר של התרבות היפנית העתיקה. ועם זאת, התה לא תמיד היה כל כך פופולרי ביפן. התה הגיע לראשונה ליפן מסין באזור המאה השמינית או התשיעית, בתחילה בתור תרופה. כנראה שהיו אנשים שאכן צרכו תה באותה תקופה ביפן, וביניהם אף הקיסר, אך העניין בתרופה המרה הזו התפוגג די מהר.
הניסיון השני להציג את מנהג שתיית התה ביפן נעשה במאה ה-13 על ידי נזיר בודהיסטי בשם אייסאי, שהביא עימו מסין תה כמעין פיתרון קסם לשמירה על ערנות הנזירים המנומנמים במנזרים. הפעם המנהג כבר תפס אחיזה נרחבת יותר, ומהר מאד גלש החוצה מכותלי המנזרים והגיע לסמוראים. הסמוראים התחברו למשקה העדין, והחלו לקיים תחרויות סביב מציאת התה האיכותי ביותר. התה לא היה עוד תרופה, אלא סמל סטאטוס מעודן שמעיד על אלגנטיות, איכות וטוב-טעם.
מכאן הדרך הייתה קצרה להתפתחות טקסי התה המוכרים. טקסי התה של הסמוראים, על אף שהיו אירועים חברתיים, היו אפופים רעיונות בודהיסטיים שנוגעים לאסתטיקה והשקטת התודעה. טקס התה כלל לרוב את המארח ועוד שלושה אורחים. האורחים היו פוסעים בשביל המוביל לבקתת התה, כמעין הכנה נפשית לקראת האירוע עצמו. ההליכה בשביל הותירה מאחור את הרעש והעיר והובילה לקראת משהו פשוט ושליו. שער הכניסה לבקתה היה נמוך, כך שהאורחים צריכים להתכופף כדי להיכנס וכך להפגין כבוד כלפי המארח. הבקתה עצמה הייתה עשויה עץ פשוט, והרצפה הייתה מכוסה במחצלות קש פשוטות גם כן. הטקס היה מתנהל בדממה. המארח היה מכין בכל פעם כוס אחת לכל אורח. כל כוס הוכנה במלוא תשומת הלב ועל פי כל כללי הטקס שהגיעו עד לפרטים הכי קטנים – האופן שבו מחזיקים את הכוס (כשהעיטור מופנה כלפי האורח), זווית החזקת כלי הערבוב, מקום הנחת הכלים מסביב למארח ועוד.
סביב הטקס התפתחו אסכולות, פילוסופיות ומאסטרים שהכתיבו מסורות מגוונות בכל רחבי יפן. במאה ה-16 טקס התה כבר היה נפוץ ומקובל בכל שכבות האוכלוסייה. הטקס הפך לכל כך נפוץ, ונקשרו סביבות כל כך הרבה תורות עד שהוא הפך לאסכולה פילוסופית בודהיסטית שכזו שנקראת "סאדו", כלומר "דרך התה". ביחד עם הקליגרפיה, אומנות סידור הפרחים וכן אומנויות לחימה שונות, טקס התה הפך לסמל של יפן, תוך שילוב אלמנטים של אסתטיקה מוקפדת מאד בהשפעת הסמוראים שאימצו אותו לחיקם, ורעיונות זן-בודהיסטיים עמוקים.
גם אתם חשים יראת כבוד עמוקה לפני כל כוס תה שאתם שותים?
