14/11/2014
מקרה שהיה כך היה (ממש עכשיו):
סוניה ואני יושבות בחדר, בערב יום שישי קריר, רחביה השקטה והגוססת, ירושלים. מן החלון נשמעות כבר שעה וחצי צעקות ומעין שירה שנשמעות כמגיעות מגן סאקר. אחרי שעה ומשהו של תהיות, החלטנו לחקור ולגלות מה המהומה. אנחנו בפיג'מה ועצלניות (בכ"ז, שישי בערב ברחביה..) אז החלטנו לחפש חבר טלפוני לברר איתו. הטלפון למשטרה היה קצר, לא מצחיק, ולא אינפורמטיבי (האופציה היחידה היתה לשלוח גלגל הצלה בדמות ניידת, אז חסנו עליהם..) אבל הטלפון למוקד 106 היה פנינה שרצינו לחלוק:
משתתפים:
* הגיבור: שאדי (נציג שירות 106).
* גיבורות משנה, אזרחיות למופת: סוניה ביידר, שי רוסלר.
-שלום, מוקד 106 מדבר שאדי במה אוכל לעזור?
-שלום שאדי, ערב טוב! אתה יודע אולי מה הבלאגן שאנחנו שומעות פה? אתה יודע אם יש איזה מסיבה או משו?
-חחח מסיבה? ירושלים! אין כלום בעיר הזאת.. אין סיכוי
- (בשוק מהתשובה הכנה, מתחילות לצחוק) שאדי, אתה בטוח? אין כלום!?
- רגע, אתן לא ירושלמיות?
-בטח ירושלמיות!
-אז אתן לא יודעות שלא קורה בעיר הזאת כלום בשבת? אין מסיבה. אין.
אם אתן רוצות לעשות משו, לכו למרכז העיר.
לרגע חשבנו לשנות את המצב ולהזמין את כל מי שרוצה לחגוג למרפסלון שלנו, לעשות קצת כיף, אבל...בכל זאת, רחביה, שישי בערב... נשתה תה עם קרקר, בחושך.. לבד.
שבת שלום וד"ש משאדי.
בקרוב אבל תהיה מסיבה, תישארו דרוכים:)
