16/08/2011
הקוהיבה הראשון שלי.
לקח לי חודשיים לוותר על החשדנות הסוציאליסטית שלי ולהדליק לעצמי קוהיבה. עד הערב האמנתי באמת ובתמים שלא חייבים להיגרר אחרי ההמון ושקוהיבה הוא יותר עניין של פוזה מאשר חוויה של איכות. לא נותר לי אלא ללעוס את הכובע ולהודות בפה שעדיין מתענג על הטעם שקוהיבה, גם הפושט ביותר, הוא הסיגאר הכי טוב שאי פעם עישנתי.
אכן כולה מדובר בסיגלו I, הקטן שבקטנים או במלים אחרות, צניעות.
היה פשוט מצוין. החוויה הזכירה לי את המעבר מברבן אמריקאי רק לוויסקי סקוטי טוב. כאמור, הכל יחסי בחיים ועד שלא מתנסים במשהו טוב אז גם לא יודעים שהוא קיים ולא יודעים להעריך. היום אני חושבת שלעזאזל, אם כבר מחלטים להתפנק אז לעשות את זה כמו שצריך והסיגלו I זאת דרך נכונה להתחיל עם זה. אני מודה שאני קצת חוששת מלהכיר את האחים הגדולים מפחד שלא תהיה מהם דרך חזרה...
עצה ידידותית אחת לגבי הסיגאר הספציפי הזה היא לא להיות גרידיים. הגיוני לרצות למצות את ההנאה בלי סוף אבל לסיגאר הספציפי הזה צריך לתת לגווע במאפרה כשהוא מגיע לאורך שבין שלושה לארבעה ס"מ אחרת יש סכנה שכל הכיף יהרס מקצה שהופך בין רגע ללא טעים. באמונה, עד לאותו רגע חמקמק ההנאה גדולה והיא נמשכת מנטלית ואולי פיזית גם אחרי שנפרדים ממנו לשלום.
מומלץ.
